מגפת הקורונה הצליחה להפתיע את כולנו. על אף הדיווחים השונים אשר החלו להתקבל תחילה מסין, היה נראה כי עניין המגיפה מתרחש "בעולם מקביל" למציאות בה אנו חיים וכי המגיפה אינה בהלימה עם התקופה בה היא מתרחשת.
הימים הראשונים היו מאופיינים בבלבול וחרדה. חרדה באשר לתעסוקה, להחלטות משמעותיות אשר נעשו טרם פריצתה של המגיפה בארצנו, חשש לגבי אוכלוסיית המבוגרים ומהפחד להידבק. בלבול רב וחוסר וודאות באשר למסגרות החינוכיות – האם ממשיכים ללמוד? מהיכן? ובאיזה אופן?
ככל שהימים חלפו היה נראה כי תחושת הבלבול וחוסר הוודאות הפכו למעין שגרה. עיקר השיח התמקד בשמירה על הבריאות הפיזית של האוכלוסייה, תוך התעלמות מהשלכותיה ארוכות הטווח של המגיפה על הבריאות הנפשית של האוכלוסייה. לצד הדאגות והמחשבות מעצם היותי בתפקיד פסיכולוגית עלו גם חששות בנוגע לצוות ביה"ס עמו אני עובדת, התלמידים, המטופלים, אך גם עלו חששות הנוגעים לחיי האישיים – דאגה לבני משפחתי, לחבריי הקרובים וכל מיני סימני שאלות באשר ליכולתי ולהמשיך בתהליכים אישיים שהתחלתי טרם פרוץ המגפה.
הסיטואציה הייחודית אליה נקלענו אפשרה לי להתבונן כפסיכולוגית על ביה"ס עמו אני עובדת, צוות המורים והמטופלים באופן שאינו תמיד מתאפשר בימים של שגרה רגילה. אמנם המציאות החיצונית עם האיסורים וההגבלות דומה עבור כולם, אך נראה כי ההתנהלות השונה של אנשים ומערכות מולה העלו בי מחשבות ותהיות. מחשבות לגבי חוסר הרצון (או הצורך כפי שביה"ס מגדיר) בנוגע לנוכחותי באמצעים הטכנולוגיים בתקופה זו. לעיתים חשבתי לעצמי כי ייתכן שהאזהרות הנשמעות מבחוץ להישמר ולהתרחק חלחלו כל כך עמוק פנימה, עד כי גם ביה"ס והצוות אינו מעוניין באופן לא מודע (ואף ייתכן כי חש מאויים) בהכנסה של גורם מבחוץ (כמו פסיכולוג ביה"ס) לתוכו. עוד שאלות עלו בראשי – האם תהיה החמרה או דווקא הקלה במצבם של מטופלים חרדתיים אשר עבורם העולם בחוץ תואם כעת לעולמם הפנימי, עמו הם מתמודדים כשגרה? הרהורים ומחשבות על מטופלים אשר עבורם קשר הינו דבר מסוכן בבסיסו. כיצד ניתן יהיה לייצר עבורם שוב תחושה של אמון באחר ולעודדם ליצור קשרים כאשר המציאות החיצונית מחזקת את תחושתם שקשר מהווה איום ממשי על חייהם (על-ידי שימוש באזהרות וסיסמאות כגון: "אהבה זה ריחוק")?
לצד הקשיים והאתגרים שתקפה זו מעמידה בפנינו נפתח גם מרחב למחשבות והרהורים באשר למציאות בה חיינו ולמציאות אליה אנו עתידים לחזור. יש זמן להרהר עד כמה העבודה בה אנו עוסקים גורמת לסיפוק? בטחון? עד כמה מערכות היחסים המשמעותיות בחיינו הינן תומכות? מאפשרות? ואולי הזמן הזה מהווה הזדמנות להעז ולעשות שינויים או אולי אפילו להגשים חלומות ישנים.